השופט ח' מלצר:
1. זהו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' אלרון), אשר הרשיע את המערערים בשתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר עליהם 30 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעברו בתוך 3 שנים עבירת אלימות מסוג פשע.
העובדות הצריכות לעניין
2. המערערים הינם אחים, שהיו בהתאמה בני 23 ו-16 במועד האירוע, נשוא הערעור. כנגד המערערים וכנגד אימם הוגש כתב אישום בקשר עם תקיפתם של שלושה אחים ממשפחה אחרת: אמ', מח' ומנ' (להלן: "המתלוננים"). המתלוננים הם קרובי משפחה של המערערים, וכולם תושבי אותו יישוב. הרקע לקטטה, במסגרתה נדקרו המתלוננים מח' ומנ' ובגינה הוגש כתב האישום מקורו בויכוח שהתפתח בין בני משפחת המערערים לבין משפחת המתלוננים שעה קלה קודם לכן, בעת חתונה של קרובת משפחה אחרת, שהתקיימה בכפר סמוך ליישובם.
3. כתב האישום ייחס למערערים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בצירוף סעיף 29 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין ה- 25.4.2006 ל- 26.4.2006, לאחר החתונה (שם התנהל כאמור דין ודברים בין המשפחות), מששבו המערערים והמתלוננים לכפרם, בשעה 1:00 בלילה, או בסמוך לכך, הגיעו המערערים לאזור בתי המתלוננים, וקראו קריאות גנאי לעברם. לפי האמור בכתב האישום, המתלונן אמ' (להלן: "אמ'") הגיע למקום על מנת לברר את פשר ההתלקחות, ואז הוא נפגע בידו מאבן גדולה שהשליכה עליו אמם של המערערים (שכתב האישום הוגש גם נגדה, אך היא זוכתה לבסוף מחמת הספק). עוד נטען כי בהמשך למתואר לעיל, הגיע המתלונן מח' (להלן: "מח'") ופנה לעבר המערערים. אותה עת היה המערער 1 מצויד בסכין והמערער 2 נשא עימו כלי חד. המערערים התנפלו על מח' ותקפו אותו בצוותא חדא בכך שהכו ודקרו אותו בפנים, בצוואר ובחזה באמצעות הסכין והכלי החד, תוך שהם גורמים לו לחבלות חמורות, זאת, בכוונה להטיל בו נכות, מום, או לגרום לו חבלה חמורה. מח' נפצע קשות, דבר שהצריך אשפוז וניתוח. כן נטען בכתב האישום כי במהלך האירוע המתואר לעיל, הגיע המתלונן מנ' (להלן: "מנ'") לעזרת אחיו מח' ואז תקפו המערערים גם אותו בצוותא חדא, הכו אותו ודקרו אותו באמצעות הסכין והכלי החד בפנים ובחזה, גם זאת בכוונה להטיל בו נכות, מום, או לגרום לו חבלה חמורה.
עוד יצוין כי באותו מעמד נפצעה גם אמם של המערערים ממכות, שהפליא בה, לטענתה, המתלונן אמ', ואף היא נלקחה לבית חולים.
4. המערער 1 הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען לחוסר מעורבותו באירוע הנטען. בעדותו בבית המשפט, הוא טען כי שב מן החתונה ליישובו יחד עם ארוסתו, נכנס לביתו, והחל לשוחח עם אחותו א' בחדרה ולספר על ההתרחשויות בחתונה. לפתע נכנס אחיו המערער 2 עם דם על פניו, כאשר במקביל הוא שמע צעקות מבחוץ, ואז הוא יצא בריצה לבדוק מה אירע, ובמרחק של כמה עשרות מטרים ראה את אימו שכובה על הרצפה ורופא, ד"ר מוחמד חמוד, מטפל בה. בשלב זה הוא החל לצעוק, ובעקבות זאת בן דודו השיב אותו לביתו. לאחר שאמו התאוששה מעט, לקח אותו דודו לביתו שלו - שם נעצר. למרבית פרטי גרסה זו, יצוין כבר עתה, לא היה זכר במסגרת שתי חקירות שנערכו למערער 1 במשטרה בסמוך לאחר האירוע. המערער 1 אף טען לקיומה של קונספירציה מצד המתלוננים ומשפחתם, אשר ביקשו להפלילו, תוך תיאום עדויות שקר ביניהם.
5. המערער 2 הודה בדקירות, אך טען להגנה עצמית. לדבריו, שב לביתו, ובעודו מצוי מחוץ לביתו אמר לו מישהו כי אמו הוכתה, דבר שהביא אותו לרוץ למקום האירוע. שם החלו לטענתו המתלוננים מח' ומנ' לרדוף אחריו ולהכותו. המתלונן השלישי, אמ', הגיע אף הוא למקום עם סכין, אך נפל ונפגע, תוך שהוא מפיל את סכינו. המערער 2 נטל סכין זו ונופף בה כדי להרחיק מעצמו את התוקפים, שנרתעו, ואז ברח לביתו.
6. בדיון העידו עדים הן מצד משפחת המתלוננים והן מצד משפחת המערערים, כאשר עדויותיהם, כפי שקורה לעתים במקרים מעין אלו, סותרות אלו את אלו חזיתית, וכל צד מנסה להטיל את האשם בצד השני. כן העידו מספר עדים שאינם מקרב משפחתם הגרעינית של המערערים, או זו של המתלוננים, וביניהם ד"ר מוחמד חמוד, שנקרא לטפל ראשית באמם של המערערים ולאחר מכן במתלונן מח', שהיה על סף מוות. ד"ר חמוד העיד, בין השאר, על דברים שמח' אמר לו בעניין זהות הדוקרים: רגע לפני שאיבד את הכרתו (כי המערער 2 דקר אותו), ומיד לאחר שהתעורר מעלפונו (כי המערער 1 דקר אותו).
הכרעת הדין וגזר הדין
7. בית המשפט נכבד קמא ציין בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת, כי מונחות בפניו גרסאות רבות, חלקן מנוגדות. נוכח עובדה זו, ובהתחשב בכך שרבים מן העדים היו "בעלי עניין", הדגיש בית המשפט כי ראה עצמו מחויב לבחון את הראיות שבפניו בזהירות ובקפידה רבה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עדויותיהם של המערערים לא עשו עליו רושם אמין במיוחד (שם בעמ' 29 להכרעת הדין). אשר למערער 2, דחה בית המשפט מכל וכל את גרסתו שנועדה לבסס טענה של הגנה עצמית, וקבע כי מלכתחילה הוא עשה את דרכו לכיוון ביתם של המתלוננים עם אחיו, מצויד בכלי חד, בכוונה לגרום חבלות גופניות למתלוננים. אשר למערער 1, החליט בית המשפט, כי הוא נמנע מלקבוע ממצא פוזיטיבי ביחס לאחריותו לדקירה בצווארו של מח', אך מצא כי המערער 1 היה נוכח בקטטה, ונצפה בורח מן המקום, כאשר סכין בידו. בית המשפט נסמך לעניין זה באופן חלקי על עדויות שמסרו בני משפחתם של המתלוננים, על סתירות שמצא בדברי המערער 1 עצמו, על התנהגותו המפלילה, וכן על עדותו האמינה של הרופא ד"ר חמוד, שנקרא אמנם למקום האירוע בשלב מאוחר יחסית, אך העיד, בין היתר, כי ראה את המערער 1 במקום.
8. בשים לב לעובדות הנ"ל קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש לראות במערער 1 "מבצע בצוותא" יחד עם אחיו, המערער 2, אשר הודה בדקירות, באשר נוכחותו במקום היתה תוך מודעות למעשי אחיו ולאפשרות גרימת התוצאה של חבלה חמורה. בית המשפט הוסיף כי לא מצא תימוכין לתיאוריית ה'קונספירציה' שהמערער 1 טען לה כהסבר לעדויות המתלוננים ובני משפחתם כנגדו.
בית המשפט קבע עוד כי לא מצא במערערים את הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעה בהתאם לסעיף 329 לחוק (חבלה בכוונה מחמירה), והרשיעם כמבצעים בצוותא של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק. הוא הטיל כאמור על כל אחד מן המערערים עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעברו עבירת אלימות מסוג פשע.
הערעור
9. בערעורם, משיגים המערערים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בערעורם כנגד הכרעת הדין, טענו המערערים כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת ייחס משקל כלשהו לעדויותיהם של המתלוננים ובני משפחתם, שהיו, לשיטתם, בלתי מהימנות. עוד טענו כי טעה בית המשפט משלא ייחס כל חשיבות לעניין החשיכה המוחלטת ששררה לגרסתם במקום האירוע בעת התרחשותו, וכן בהתעלמותו משיכרותם של המתלוננים. המערערים חזרו בהקשר זה גם על הטענה לפיה כנגד המערער 1 נרקמה קונספירציה בידי בני משפחתם של המתלוננים. עוד הם גרסו כי על בית המשפט היה להסיק מעדותו של ד"ר חמוד, שעוד נידרש לפרטיה, כי המערער 2 - ולא המערער 1 - הוא שביצע לבדו את הדקירות וכי המערער 1 לא היה שותף לו בכל אלה. עוד הוסיפו כי שגה בית המשפט עת לא ייחס כל משקל לעדותו של המערער 2 ודחה את טענתו להגנה עצמית.
לחלופין השיגו המערערים על גזר הדין שהושת עליהם. הם טענו כי בית המשפט הנכבד קמא טעה כאשר לא הביא לידי ביטוי ראוי את השתלשלות הדברים, את נסיבותיהם האישיות של המערערים (ובפרט של המערער 2 - קטין בעל עבר נקי) ואת תסקיר שירות המבחן שהמליץ שלא להטיל עונשי מאסר בפועל על המערער 2. כמו כן, נטען, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שלא לקח, בין יתר שיקוליו, את "מעצר הבית" בו היה נתון המערער 2 וכן את ה"סולחה" שנערכה בין המערערים ומשפחתם לבין המתלוננים ומשפחתם, במסגרתה פוצו המתלוננים.
דיון בערעור על הכרעת הדין
10. בכל הכבוד לא מצאתי ממש בטענות המערערים כנגד הכרעת הדין, שכן אין כאן הצדקה לסטייה מן הכלל הנקוט בידי בית המשפט שלערעור, שלא להתערב בממצאיה העובדתיים, או בקביעות המהימנות של הערכאה הראשונה, אלא בנסיבות מיוחדות, או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על דעת הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 209 (2002); וע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986)). הכרעת דינו של בית-משפט קמא מושתתת, רובה ככולה, על ממצאים עובדתיים ועל קביעות מהימנות ביחס לעדויות הרבות שנשמעו בפניו. עיקר טענותיהם של המערערים עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. אף שהמערערים אכן הצביעו על סתירות מסוימות בעדויותיהם של העדים ממשפחת המתלוננים, הרי שטענות אלה בעיקרן הוצגו כבר בסיכומיהם בערכאה דלמטה, ובית המשפט הנכבד קמא היה בהחלט ער להן וממצאיו נקבעו בשים לב אליהן. כדי להניח את הדעת אסקור להלן את תמצית הדברים.
11. לעניין המערער 1: זיהויו כמי שנכח במקום האירוע בזמן הקטטה (בניגוד לטענתו שלא היה שם), נסמך על מגוון של טעמים, שבית המשפט עמד עליהם, ואציין רק הבולטים שבהם, שכן בא לכך פירוט נרחב וראוי בהכרעת הדין של בית המשפט הנכבד קמא: